“נורית”, “קוראים לי שמיל”, “המשכנע בע”מ” ושאר ירקות”.

בראשית שנות השבעים נתבקשתי על ידי האמרגן שלמה צח לחבור למלחינים שייקה פייקוב ובועז שרעבי, לבמאי המנוח ג’ורג’  עובדיה, לשחקנים ששי קשת ויונה אליאן ולזמרת נירה גל. כל אלה , כולל אותי, היו להרכב המנצח של “סרט הבורקס” הראשון בארץ ישראל.

תרצו “סרט טורקי”, תרצו טלנובלה ראשונה בארץ.

המדובר בסרט “נורית”.  מבלי להתנצל, האמינו לי שלא ידעתי לאיזו הרפתקה אני נכנס. היה צריך הרבה תום והרבה אומץ לכתוב שורות כגון:”אני משתגע, אני משתגעת, אליך, אליך, אליך, אליך.”

לאחר שנפקחו עיניי היה כבר מאוחר מידי. כול שירת הארץ שכתבתי עד אז התבטלה בשישים אל מול “הכלימה”. כיצד יתכן שהאשכנזי משכונת רחביה בירושלים יכול להתחבר ל”מזבלה” הזאת.

ואכן שנים  ביקשתי את מותי בשומעי את השירים שהתנגנו בתכניות הרדיו  “הפחות נחשבות”. הייתי אז מוכן למכור את כול זכויותיי לכול דכפין, ובלבד שינערו את “שמי הטוב” מן “התועבה” הזאת. לא שיערתי בנפשי ,שלימים, התועבה הזאת תהיה לקאלט. רק ברבות השנים, לאחר ששמעתי את אתי לוי ושימי רון מבצעים יחדיו את “קרוב ורחוק” מתוך הסרט, ולאחר שהאזנתי לביצועו המרשים של איציק הרוש  ל”אנשים יש בעולם”,  הבנתי שזו האכסניה הנכונה והמדויקת לשירי הסרט.

פתאום הבנתי שאלה אינם ילדים חורגים שבכוונתי להשאיר בבית היולדות. התחלתי להתגאות במעשי ידיי. הרי בלאו הכי לא כולם יאהבו אותי.

אין צורך לרצות את כול העולם, כנראה שהדבר בלתי אפשרי ואף מיותר.  הנה כי כן לצד   “אחי גיבורי התהילה”, “ארץ ישראל יפה” ו”שובי בת ירושלים” שוכנים אחר כבוד גם כול שירי הסרט “נורית” ואף שירי הסרטים שבאו לאחר מכן , אלה שסייעו לי כלכלית לסיים את לימודי הספרות באוניברסיטה.